תנו לילדים להיות ילדים!

התבוננו בציור המצורף – האם אתם מצליחים להבין את המצויר בו? או את הרגע שהוא אולי מתעד?

האם מדובר בילדים המתחזים למבוגרים?

או בכלל במבוגרים המתחזים לילדים? 

אירוע רנסנסי כזה או אחר מתקופה לא לגמרי מוסברת? חבורות שיכורים החוגגות ברחוב?

הציור הזה, שצויר בידי הצייר הפלמי פיטר ברויגל, ידוע כיום בשם "משחקי הילדים" והוא צויר בשנת 1560.  

 

בציור מופיעים 91 משחקי ילדים שונים, רבים מהם היו מקובלים באירופה בתקופת הרנסנס, אך כיום אינם מוכרים לנו, מאחר ש"נכחדו" (חשבו לרגע – איזה משחקים שכה שכיחים עבורנו מצויים בסכנת הכחדה?). אבל מעבר לכך שהמשחקים אינם מוכרים, ישנה עוד איזו מוזרות בציור, הטמונה בכך שלא לגמרי ברור מהו גילם של המשתתפים במשחק – האם מדובר בילדים או מבוגרים? אבל הבלבול הזה אינו מקרי, הוא לא איזו רשלנות של הצייר או חוסר דיוק בפרטים. נהפוכו, הבלבול הזה, בין ילדים למבוגרים, הוא בדיוק מה שברויגל ניסה להדגיש, ולהדגיש בכך כמה דק ההיה ההבדל בין מבוגרים לילדים בתרבות בה חי. אותה תקופה שעבורנו נראית מובנית מאליה – "הילדות" (וכיום גם "גיל ההתבגרות" או "הנעורים") היא תופעה שהייתה קצרה ושונה משמעותית, אולי אפילו "אכזרית", עבור ברויגל ואחרים שחיו בתקופתו. לילדים של המאה ה-16 והמאות הסמוכות לה, לא היה למעשה את אותו ה"מרווח" להיות ילדים – מדוע?

ההסבר הכי "פשוט" וישיר הוא שהרבה מן הילדים כלל לא שרדו את השלבים הראשונים של החיים, והתקופה המוקדמת של החיים הייתה מאבק בריאותי-הישרדותי קשוח מאוד. רחוק מן האופן המתוק והתמים שבו אנו רואים את הילדות כיום.
שנית, משום שבאותה תקופה ילדים התחנכו בשיטה של שולייאות – מגיל צעיר הם הצטרפו לאביהם או למשפחה הרחבה בעבודה וזה היה החינוך שקיבלו – לא היה גן ילדים, לא היה בית ספר. העבודה והשהיה בצד מבוגרים, היא מה שהיווה למעשה את המסגרת החינוכית.

מאז העולם השתנה רבות, הרפואה הביאה מזור אדיר לאובדן הילדים, והמהפכות הטכנולוגיות, והמדיניות-רעיוניות הביאו לכך שילדים זוכים כיום לתקופת ילדות והתבגרות משמעותית וארוכה (יש המבקרים, ובמידה רבה של צדק, את ההיבטים של תקופת ההתבגרות והתמשכותה, אך כאן ענייננו בילדות המוקדמת).

אך מעבר לסיבות "המטריאליות" לשינויים הדרמטיים בהיבטים "המוסדיים" של הילדות ובתרבות הילדים הצומחת, ברור לנו כיום כי ישנן גם סיבות נורמטיביות והתפחותיות המצדיקות את הצורך בתקופת ילדות מובחנת. עיקרה של התפתחות זו מצוי בהגות הפסיכולוגית, שעל ראשית פיתוחה אמונים ויניקוט ופיאז'ה. שני הוגים וחוקרים אלו העמידו בפנינו תורות סדורות המראות עד כמה בריאותנו הנפשית וכן כישורינו המנטליים והקוגנטיביים טמונים בתקופת ילדות עשירה, משחקית ובטוחה.

לגישתם, הילד המשחק הוא הילד הבריא, הילד שנותנים לו להיות ילדותי. נותנים לו לדמיין, לחלום בהקיץ, להיות מי שהוא או היא מבלי לחשוב ללא הרף מה יצא ממנו בעתיד בהיבט המקצועי-תפקידי, או לדמיין אותו כמבוגר. במובנים רבים זה הקסם של גן הילדים – הדרור של הילדים להיות מי שהם – לחלום, לדמיין, להסתקרן, לשחק דמויות שונות.
ואז מגיע בית הספר, שהמאפיין העיקרי שלו מעל הכול אולי הוא היותו מוסד אינסטרומנטלי שעסוק ללא הרף במה יצא מהילד או התלמיד, בדמות הבוגר, בכישורים המקצועיים וכו'.

אך "הקסם" הזה, המוסד שאנו מכנים "גן הילדים", לא צץ יש מאין. הוא עצמו המצאה רעיונית ומוסדית מכוננת, שמהווה את אחת מנקודות המפנה החשובות ביותר בתפיסת הילדות. הרעיונות הפסיכולוגיים של המאה ה-20 (כמו אלו של ויניקוט ופיאז'ה) נפלו, במידה רבה, על קרקע שכבר הוכשרה בידי הוגים ואנשי חינוך שקדמו להם. מי שזיהה לראשונה את הפוטנציאל הטמון בחינוך מוסדי בגיל הרך היה יוהאן היינריך פסטלוצי השוויצרי. פסטלוצי, שפעל בסוף המאה ה-18,  הדגיש את הצורך בחינוך "הראש, הלב והידיים" – גישה הוליסטית שראתה את חשיבות הסביבה הרגשית הבטוחה וההתנסות החושית הישירה כבסיס ללמידה, בניגוד לשינון יבש. אך המהפך האמיתי, זה שהעניק לילדות את "הממלכה" המוסדית שלה, שייך לתלמידו, פרידריך פרובל הגרמני. פרובל הוא שטבע בשנת 1840 את המושג ששינה הכול: "קינדרגרטן" (Kindergarten) ובעברית  "גן ילדים". עבור פרובל, המטאפורה הייתה לב העניין: הילד אינו "מבוגר-קטן" שצריך לאלף לעבודה (כמו בשיטת השולייאות), וגם לא "לוח חלק" (טבולה ראסה) שצריך למלא בידע. הילד הוא כצמח, שתפקידה של של הגננת לטפח, להשקות, ולספק את התנאים האופטימליים לצמיחה טבעית ואורגנית. פרובל ראה במשחק את הביטוי הגבוה ביותר של ההתפתחות האנושית בילדות ופיתח סדרה של "מתנות" – עזרי משחק גיאומטריים שנועדו לגרות את הסקרנות וההבנה המופשטת דרך התנסות חושית ויצירה חופשית. בכך, בריא למעשה פרובל מוסד שתכליתו היחידה היא לאפשר לילדים להיות ילדים, באופן מתמשך – מרחב מוגן, עשיר בגירויים ומכוון-משחק, המנוגד במהותו לעולם האינסטרומנטלי של המבוגרים.

אבל כיום, אנו חוזים בתחילתו של כרסום בתובנות אלו ובגישה פילוסופית זו. את התפיסה של הגן כמרחב נפרד מעולם המבוגרים, מרחב משחקי, המלא בשוטטות, גילוי וחקר הולכת ומסיגה תפיסה אינסטרומנטלית המבקשת להחדיר את רוחו של בית הספר אל הגן, ולא בכדי בחלק מן המדינות המערביות שמו של הגן הופך ל- Pre School. בישראל מגמות אלו צצות דרך אנקדוטות שונות – דיבור על לימודי אנגלית בגנים, עבודת מחשוב, AI, מיומנות המאה ה-21 ההייטקסטיות, חשיבה הנדסית. שטף אנקודטות אשר הופך אט אט למגמה ותופעה מובהקת ובעלת שם  – "הגן העתידי". מסמך רעיוני-אופרטיבי המפרט את תפיסתו של משרד החינוך באשר למהותם ותפקידם של גני הילדים בעידן הנוכחי. אחת הדרכים לעמוד על מהותו של המסמך וגישת מחבריו, מצויה בטרמינולוגיה המצויה בו – את המילים "למידה" ו"מיומנויות" תמצאו לאורכו ולרוחבו – אך את המילה משחק לא תמצאו שם. ועל אף הכוונות הטובות, גישה זו עלולה לעלות לנו, ובעיקר לילדים, במחירים גדולים.

אין ספק שלמדינת ישראל חובה קיומית להכשיר הון אנושי מובחר. כזה המסוגל לעשות מדע מתקדם, לבצע פריצות דרך טכנולוגיות, לחשוב באופן מעמיק וגאוני על בטחון, על אסטרטגיה, ולייצר מדיניות ממשלתית חדשנית. אין לנו נפט או מחצבים אחרים שיבטיחו את בטחוננו הלאומי. אבל עלינו להבין שיכולות אלו אינן יכולות להילמד בהרצאה דידקטית וישירה על הלוח, בני אדם אינם מכונות של קלט ופלט כפי שלפעמים אנו נוטים לחשוב. היכולת לדמיין, לפרוץ גבולות, לראות את העולם אחרת, לאתגר תפיסות מקובלות – נולדת במידה רבה באמצעות אותה שהיה חיונית בארגז החול או חצר הגרוטאות בגן הילדים.  האומץ לקחת סיכונים ולהעיז, לפרוץ גבולות ולשנות פרדגימות – הוא הוויה אנושית שמצריכה תשתית מלאה במשחק ובעצמאות. אדם שאינו משחק בילדותו, לא יכול להיות יזם או יזמת, מדען או מדענית, מנהיג או מנהיגה אמיצים וחכמים. המשחק הוא המקום בו אנו לומדים להתחבר לעולם הפנימי ולהפליג למחוזות שהמציאות לא מאפשרת באופן מיידי. עלינו לאפשר לילדים להיות בארגז החול, לדבר עם הבובה, לשחק באבא ואמא, לפתור פאזלים וחידות ולא להלביש עליהם רצונות, מחשבות ומטרות של מבוגרים. 

אבל גם אם אתם לא לגמרי משוכנעים שעלינו "לשחרר" ולהניח לילדים להיות ילדים, ולהימנע מההסתכלות האינסטורמנטלית שכה מנחה את חיינו הבוגרים. שאין לנו מנוס מהסתכלות באופן מתמיד על התהוותם אל עבר חייהם הבוגרים, אני עדיין מתעקש ש"הכלי" הכי טוב לכך, הוא עדיין לאפשר לילדים את אותן חוויות עצמאיות, משחקיות ומלאות שוטטות. ההקשר הזה,  מזכיר לי תמיד סיפור מעניין (ואולי גם מעט מחריד עבור אנשים מסוימים) שמספר היזם ריצ'רד ברנסון על חוויה משמעותית שזכורה לו מילדותו:

 

"כשהייתי בערך בן שש, אמי עצרה את המכונית במרחק של כחמישה קילומטרים מהבית ואמרה לי לרדת. וכי אצטרך למצוא את דרכי הביתה בעצמי"

כן, זה מתחיל קצת כמו סיפור של ילד אשר חווה ילדות קשה ומזניחה, אולי אף מתעלללת, אבל תשארו איתנו, כי ברנסון, בכל זאת מתעקש, שהרגע הזה היה תחילתו של אחד מהרגעים החשובים ביותר בילדותו – במסגרת מה שהוא מכנה .My mother’s unconventional parenting lessons – 

ברנסון,המזוהה כיום כדוגמה לאיש עסקים אקסטרוברטי, היה לטענתו ילד ביישן ומופנם, שלא הסכים לדבר עם זרים.

ואמו החליטה שהדרך היחידה ללמדו כיצד לדבר עם זרים, היא, ובכן… להוריד אותו במקום מרוחק מהבית, באופן שיאלץ אותו לדבר עם זרים כדי להגיע הביתה.

ברנסון הצליח להגיע הביתה, אך זה לקח הרבה יותר שעות ממה שאמו העריכה, משום שחשב, די בצדק, שההליכה ברחובות ובשדות היא גם הזדמנות מעולה להסתכל על חרקים ולאסוף אבנים.
אבל על אף הרצון להישאר בממלכת החרקים והאבנים, בכדי לחזור הביתה הוא אכן נאלץ לדבר עם זרים, ולטענתו – החוויה הזו צרבה בו את היכולת לצאת מהפומנמות ולהתגבר על החששות.

המעשה הזה של אמו, איב ברנסון, מהווה דוגמה עוצמתית לפילוסופיית הורות שהלכה והצטצמה בעולם המערבי המכונה Free-Range Parenting כאשר במקומה כבשה את הפסגה פילוסופיית "ההורות האינטנסיבית".

על פי חוקרים עלייתה של סגנון ההורות הזה הוביל בתורה למה שמכונה "הצטמצמותה הגדולה של הילדות". "רדיוס הפעולה" הממוצע של ילד בן 8 – המרחב שבו הוא מורשה לנוע באופן עצמאי מביתו – התכווץ בכ-90% מאז שנות ה-70. זו לא תחושה, זו עובדה.

ממה זה נובע בעצם? זו שאלה מורכבת, שהתשובה לה היא סוג של "סופה מושלמת" -שזה שם יפה ל"המציאות קרתה":

"תרבות פחד" הניזונה מהמדיה ומהטיות ייצוגיות שונות שגורמות לנו לחשוב שהמקרה החריג הוא הכלל (אם ילד אחד נחטף במדינה כלשהי בארה"ב, והדבר תופס כותרות משמעותיות, אז כל הילדים עלולים להיחטף מחר);

תכנון עירוני שמעדיף כבישים ומכוניות על פני הולכי רגל, נסיעה באופניים ומרחבים ציבוריים נעימים ומזמינים למשפחות וילדים קטנים;

שינויים טכנולוגיים דרמטיים בדמות המחשב האישי והאינטרנט אשר הפכו את הסביבה הביתית לעשירה יותר וכמקום שממנו ניתן לצאת לעולמות וירטואליים ולקיים קשרים מרחוק עם חברים וגם עם זרים;

כל אלו הובילו ביחד ולחוד, ובנוסף עם שינויים תרבותיים ותפיסתיים שונים לשינוי דרמטי בנורמות החברתיות אודות מה היא למעשה "הורות טובה". כך שכיום, ההורה ה"טוב" של ימינו נתפס כבמאי ומפיק צמוד של פרויקט חייו של ילדו, שתפקידו למנוע כל קושי, לפתור כל בעיה ולסלול נתיב בטוח וסטרילי אל ההצלחה. מה שנהוג לכנות כיום "הורי הליקופטר" המרחפים ללא הרף מעל ילדיהם.

אפילו כאן בישראל, חברה שבאופן מסורתי התגאתה ב"צבר" העצמאי ובחוסן קולקטיבי, המגמה ברורה.

דמותם של "ילדי המפתח" שניהלו את עצמם אחר הצהריים הוחלפה במירוץ אינסופי בין חוגים, שיעורים פרטיים ו"מוניות" של הורים. הפארקים והשכונות, שהיו הטריטוריה של הילדים, הפכו למרחבים בפיקוח מבוגרים.

אבל עולמנו משתנה ללא הרף ובהתאם, גם הורות ההליקפוטר מצויה כיום תחת ביקורת ואינה זוכה עוד לחסד או נתפסת באופן מובן מאליו כפרקטיקה וגישה נכונה. וכמו במקרים רבים, השינוי הוא מעין תנועת מטוטלת, המבקשת לחזור ליסודות. סממן מסוים לתנועה זו ניתן למצוא בדמות תופעה אשר הולכית וצוברת תאוצה – הורות בגישת FAFO – Fuck Out, Find Out. 

זה אמנם שם פרובוקטיבי ומתריס, אבל חשוב לומר, זו ממש לא הורות שקוראת להזנחה, אלא כזו הדוגלת בלמידה דרך התנסות ותוצאה, והיא מושתת על אמון מבוקר.

היא מבוססת על שלושה עקרונות פשוטים:

סיכון מכויל, לא סכנה אמיתית: המטרה אינה לחשוף ילדים לסכנה, אלא לאתגרים בריאים ומותאמי גיל. ההבדל בין לתת לילד לטפס על עץ יציב (סיכון מכויל) לבין לתת לו לשחק ליד כביש סואן (סכנה) הוא תהומי.

העולם כמורה הטוב ביותר: במקום להסביר לילד מאה פעם שיהיה לו קר אם לא ילבש סוודר, לפעמים צריך לתת לו לצאת החוצה, להרגיש את הצינה הקלה, ולחזור לבקש את הסוודר בעצמו. התוצאה הטבעית היא המורה הטובה ביותר.

רשת ביטחון, לא כלוב זהב: המטרה אינה למנוע מהילד ליפול, אלא להיות שם כדי לעזור לו לקום. להיות העוגן הרגשי והפיזי שהוא יודע שתמיד יוכל לחזור אליו אחרי שהתנסה, טעה ולמד.

בחיינו המודרניים אנו מבקשים להפוך הכל למדע, לקבל וודאות ופשר לדברים השונים שמקיפים ובונים את חיינו ותודעתנו. ויותר מכל לעצמנו. החינוך, והתפתחות הילד הם במובנים הרבים מחקר מתמשך ומלא פניות אל עבר הבנת האדם  – ממה הוא בנוי, מה מצמיח אותנו, מה בונה את יכולתינו, כישורינו, גישותינו וערכינו. וככל שאנו חוקרים ומבינים יותר, אנו מבינים פחות, עד כמה זה מסובך, רגיש, מלא סתירות באופן מסוים. בדיוק כמו שאנחנו. עד כמה התחום הזה של התפתחות הילד, גידולו, ובטח גידולם של ילדים במסגרת חברתית משותפת, הם יותר אומנות, ממדע. אבל אי אפשר להכחיש שהם גם מדע. ואולי פה טמונה גאוניותו של דימוי "הגן", אותו מקום שבו מחד יש צורך בידע ומחקר כדי להבין את הצמח , את צמיחתו ומטענו הראשוני, אך מאידך, מאפשרים לו קרקע חופשית, חשיפה לשמש ולחמצן, ונותנים לו את הדרור לצמוח.