לגדל חרקים

זה היה אי שם בסוף יולי, 29.7, מחר זה יהיה בדיוק חודשיים. במציאות שלנו ועם תחלופת הידיעות, זה נראה לי כאילו זה היה בכלל בקיץ של השנה שעברה. כמה מודלים חדשים של AI יצאו מאז? בינתיים יצא אייפון חדש, וגם משקפיים חדשות של מטא. וכמה מבצעים או מלחמות החלו? היה משהו בין פקיסטאן להודו, וגם בין תאילנד וקמבודיה זה היה לפני או אחרי? טיילור סוויפט התארסה והסתיימה עוד עונה של חתונמי, ממבט שני. 

בכל מקרה, מה שקרה באותו יום הוא שנסעתי לכנס של עיתון גלובס, שהתקיים בשותפות עם מכללת אפקה וקרן טרמאפ. הכנס הזה עסק ב"מיומנויות המחר", סליחה ב- Future Skills. כן ה"סליחה" הוא ציני, אבל זה נראה לי גם די ציני לעשות כנס בישראל, בהשתתפות ישראלים, ולתת לו כותרת באנגלית. כי? למה בעצם? כי אם נכתוב באנגלית הקהל יחשוב שיש בזה חדשנות? טכנולוגיה? משהו נוצץ משהו בעתיד, משהו רחוק מפה. 

הכנס התקיים במרכז רבין, ועל אף שהיה רישום אלקטרוני, די מהר התברר שאין מספיק מקום לכולם. כל כסאות הפלסטיק באולם לא הספיקו לכל מי שהגיע, למרות שלכולם/ן היה תג שם. על אף התקלה, והתחלה באיחור ניכר, הכנס יצא לדרך והבנתי שגם בעתיד "כנס" הוא שם קוד לאירוע שבו יושבים שורות שורות על כסאות, אל מול אנשים שמדברים על הבמה, כשכל הקהל בערך בטלפון, חלקם בכלל בזום, אולי בכנס אחר, והיה גם אדון אחד שישב בחוץ ובכלל העדיף לקרוא את העיתון היומי של גלובס.

על הבמה דיברו על הצורך להכין את הדור הצעיר לעתיד, וכמה חיוני שנכניס את כל הילדים לאקוסיסטם הטכנולוגי. המושגים המרכזיים שחזרו על עצמם היו "STEM", "חדשנות", "סטארטאפ" ו"בינה מלאכותית". דובר שם על כמה חשוב להקנות לילדים את "מיומנויות המאה ה-21" דרך סדנאות פיצ'ינג או לימוד חשיבה עסקית. או איך נוכל לאפשר לילדינו "להשתלב בשוק העבודה העתידי" אם נלמד אותם על "יזמות" ו"עבודת צוות".

וכל הזמן שישבתי שם, אל מול הבמה הזו ושמעתי אתם אותם רעיונות ומילים, חשבתי כל הזמן על כך שילדים פשוט צריכים "לגדל חרקים". נזכרתי איך אני ודור (חבר ילדות וגם חבר היום) היינו יוצאים מבית הספר, מסתובבים בשדות ומחפשים אחר כל מיני חרקים. היינו הולכים לתוך חורשות, ומחפשים בין עלי השלכת, או הופכים אבנים בצידי הדרך. ובימים הראשונים של הסתיו היו גם מרבצי עשבים, עם טל וכל מיני קינים בתוכם. ועם כל הפיכה של אבן, או הסטה של גוש עלים, היינו מגלים יצור חדש. אוספים אותו לתוך קופסה, חוקרים אותו לתקופה. לפעמים גם היינו מערבבים אותם בתוך אותה הקופסה. לא כולם שרדו, נראה לי שבהתחלה פשוט לא הבנו שהם צריכים אוויר. 

ובעצם הבנתי, שזה היה המיזם הראשון שלי, סטארטאפ. לא היה כל כך מימון, וגם לא אני לא יכול להגיד שהתוצאות היו מבטיחות, נראה לי שהיה לנו ARR של אפס עגול. אבל שם, ברגעים האלו של לצאת לבד אל השדות, של להפוך אבנים, של להעיז להרים את הנדל או העכביש, או איזה משהו שנראה כמו נחש קטן וכסוף. אני די בטוח שזה מה שבנה לי את הבטחון להסתקרן, לחקור ולפעול כאדם בוגר, יוזם ויוצר, שמוכן לקחת סיכונים והימורים. שחושב שיש לו את היכולת לגלות משהו שאחרים עוד לא יודעים, ויכול להביא ערך לעולם.

 לי זה קרה עם חרקים ולאחרים זה בטח קרה במרחבים אחרים – במשחקי כדור, באיסוף גרוטאות, בריקוד, בתפירה, באיסוף עלים, בחקר ציפורים או בצביעה של קירות. אבל אני די בטוח שלאף אחד זה לא קרה ב"שיעור יזמות" או ב"סדנת חשיבה עיצובית".

אבל משום מה, ברבות השנים הלכה ותפחה לה תפיסה בקרב מבוגרים וארגוני חינוך, שאם נשפוך תיאוריות עסקיות-ארגוניות לתוך מסגרות חינוכיות והתפתחותיות, אנחנו נצמיח דור חדש של יזמים, של חוקרות ומדעניות, של יוצרות ואומנים, של אנשי תעשייה מבריקים. ובעיקר התפיסה שמשום מה הנושאים האלו באמת מסקרנים ומציתים מוטיבציה בקרב ילדים, רק כי אותנו זה נורא מעניין ומעסיק. 

היה אפשר להתרכז בתופעה הזו בלבד, אבל למעשה זו לא תופעה, אלא סימפטום אחד לתופעה רחבה ועמוקה יותר: הכישלון להבין כיצד כישורים מורכבים ודפוסי חשיבה נבנים באמת ועד כמה המערכת של למידה והוראה היא מתוחכמת ועשירה. אנו חושבים שבאמצעות קונספטים דידקטיים ישירים ומופשטים נצליל לעורר תשוקה להמצאה, אומץ והתמדה, ומיומנויות עדינות כגון תקשורת בינאישית וחקר. 

המיומנויות, הערכים והתודעה הזו לא יכולה לצמוח ממצגות והתנסויות מובנות במושגים של עולם העסקים הבוגר. הן מתבססות במגרש הגרוטאות, או בבניה של קופסת נעליים מחוררת שבתוכה מגדלים תולעי משי, והן באות לידי ביטוי בתחושת דחיפות קיומית לפענח את סודות היקום המתחבאים מתחת לאבן בשדה.

כל אבן שהרמתי הייתה מעין השערת מחקר. כל חיפושית שאספתי הייתה איסוף נתונים. הניסיון הכושל לבנות לה סביבת מחיה בקופסה. והכישלונות האלה – החרגול שברח, הנמלים שלא לגמרי זרמו ב"עיר הנמלים", החיפושית שקפאה על מקומה – היו רגעים של חוסן, של גמישות מחשבתית, כישלון והתמודדות. במקום להעניק לילדים את החוויה והשהייה במרחב הזה, אנו מבקשים לרשום מושגים על הלוח או בפאואר פוינט ולשכנע אותם בקיומם, באופן דידקטי ומלאכותי. במקום לטפח באופן עצים ועשיר את שורשיו של עץ היצירתיות, אנחנו עסוקים בלתלות פירות מלאכותיים על הענפים.

מה בין מדע הלמידה ל"גידול חרקים"?

"גידול חרקים" היא מעל הכל התנסות אוטונומית, המונעת מסקרנות טהורה והיא מהווה סביבה הכרחית ליצירה של  מיומנויות קוגניטיביות ורגשיות. זו אינה אנקדוטה נוסטלגית, אלא התגלמות של עקרונות פדגוגיים מוצקים:

קונסטרוקטיביזם בפעולה: בהתאם לתפיסתו של ז'אן פיאז'ה, ידע אינו נרכש באופן פסיבי, אלא נבנה באופן אקטיבי על ידי הלומד דרך התנסות ישירה ואינטראקציה עם הסביבה. הילד שמעז ללכת ולחפש אחר החרקים או כל דבר אחר, ולחקור את קיומו בונה את יכולותיו בהיבטים של חקרנות, סקרנות, אומץ והתמדה.

פיתוח תחושת מסוגלות (Self-Efficacy): הידיעה שאני, בכוחות עצמי, יזמתי מסע חקר, גיליתי דבר חדש והתמודדתי עם אתגר, היא הבסיס למה שהפסיכולוג אלברט בנדורה כינה "תחושת מסוגלות". זוהי האמונה הפנימית של אדם ביכולתו להצליח במשימות. יזמות, במהותה, ניזונה מתחושת מסוגלות גבוהה. היא לא נבנית מסדנה, אלא מאלפי התנסויות קטנות של הצלחה והתמודדות.

חשיבה מתפתחת (Growth Mindset) אותנטית: מחקריה של קרול דואק מסטנפורד הראו את העוצמה של האמונה כי יכולותינו ניתנות לפיתוח. אין דרך טובה יותר להטמיע תפיסה זו מאשר התמודדות עם בעיה אמיתית, ללא פתרון ידוע מראש. זהו תהליך של ניסוי וטעייה המלמד את הלקח החשוב ביותר: כישלון הוא לא סוף פסוק, אלא נתון בתהליך הלמידה.

יש בי הבנה והזדהות עמוקה עם הרצון של הדוברים ומארגני הכנס.  ויש בי הערכה לכל מי ששם את החינוך בראש סדר העדיפויות הלאומי, בין שמדובר באלי הורוביץ, פרופ' עמי מויאל, או מירב זרביב. כולם אנשים בעלי ניסיון וכשרון רב משלי. ועם זאת, בכל הכבוד, אני חושב שהשיח המקצועי-רעיוני שמתקבע כיום והכנס מהווה סממן שלו, מהווה שגיאה קטגורית ופניה שעלינו להיזהר ממנה: זוהי פניה שהפונים בה מבקשים ללמד את התוצר (יזמות) במקום לטפח את התהליך (חקרנות). זהו חינוך שבסיסו ומבלי להיות מודע לכך, הופך את הילדים לכלים עבור מטרה חיצונית ושוכח לטפח את אנושיותם הבסיסית וכישרונם. 

מילה לסיום – לעצמי ולכל איש ואשת חינוך

השקעה האמיתית ב"הון האנושי" והצמחת הילדים/ות שלנו אינה טמונה במימון תוכניות לימודים המלמדות ילדים בני 8 על מודלים עסקיים או על טכנולוגיה מתקדמת. ההשקעה האפקטיבית ביותר היא ביצירת סביבות עשירות בגירויים, בזמן פנוי ובאמון. במקום לממן עוד תחרות סטארט-אפים לילדים או עוד האקתון, ממנו הקמת "ספריות של חומרים", ארגזי חול, מגרשי גרוטאות בבתי ספר. השקיעו בהכשרת גננות לעבודה בגישת "הסביבה כמורה השלישי" (בהשראת רג'יו אמיליה), והכניסו אומנים, יוצרים וחומרים מגוונים אל תוך הסביבה הזו. הגנו על זמן המשחק הלא-מובנה כערך פדגוגי עליון. 

כאנשי חינוך, מנהלים ומעצבי פדגוגיה, אנו ניצבים בחזית. עלינו מוטלת האחריות להגן על מרחבי הלמידה האותנטיים מפני הלחץ לתוצאות מיידיות ושטחיות.

אנו נדרשים להגן על הזמן הלא-מובנה: על כך שיהיו זמנים פנויים וריקים בלוח הזמנים. זמן לחצר, זמן למשחק חופשי, זמן לשעמום. אלו אינם "בזבוז זמן", אלא הרגעים הקריטיים שבהם מתרחשת למידה עמוקה, יצירתית ומונעת מבפנים.

עלינו לעצב סביבות מאפשרות: הכיתה לא צריכה להיות סטרילית, אלא יותר כמו סדנה, עם חלקים וחומרים שונים, גם חומרי עיון, שמזמינים מגע והשפעה של הילדים. הכניסו פנימה "חלקים רופפים" – חומרים שאין להם מטרה מוגדרת ומזמינים אינסוף אפשרויות של גילוי ויצירה.

ומה עם ההורים – עלינו לסייע להורים להבין את הערך העצום של משחק, של לכלוך ושל כישלונות קטנים. בעולם של צרכנות חינוכית מוגזמת, המתנה הגדולה ביותר שהורה יכול להעניק לילדו היא לא עוד חוג, אלא את המרחב והשקט להיות ילד, להשתעמם וליצור בעצמו, לשחק.