לפני ארבע שנים בערך, אני לא בדיוק זוכר למה, או מתי – החלטתי שאני רוצה להקים אתר טבע עירוני בירושלים. לא ידעתי איך בדיוק הוא הולך להיראות, או מה זה אומר "אתר טבע", אבל ידעתי שבא לי לעבוד באדמה, לשתול דברים, להצמיח. עם ילדים ועם הנוער, ועם הקהילה, לבנות מקום שאנשים ירגישו שהוא שלהם. שיהיו ילדים שישתלו איזה שתיל 7 ליטר קטן ובעוד 20 שנים יחזרו למקום, ויראו עץ מכובד, ויוכלו לזכור שהם אלו ששתלו אותו, בדיוק כמו שאני חשתי כלפי עצי האקליפטוס שנשתלו ליד הנחל בקיבוץ.
די מהר התברר לי שהאתר טבע הזה כנראה יהיה בעיקרו "בוסתן", למרות שהיה מאוד טרנדי אז לדבר על "יער מאכל". והתחלתי לחשוב איזה עצים כדאי לשתול שם, ופה כבר נפלתי לטרנד של חיפוש אחר כל מיני עצים אקזוטיים ומיוחדים, כאלו שאין בכל מקום. למזלי ביום שנסעתי למשתלה מסוימת שזו התמחותה ולחם המטה שלה (בלי שמות), קבעתי גם לשוחח עם הבוסתנאי הכי מוכשר בארץ כנראה – אסף בשן. מעבר לכך שהשיחה הזו הבהירה לי כמה לא הייתי בכיוון בבחירת העצים התואמים לאקלים ולקרקע הירושלמית, הבנתי גם איזה עושר אדיר של ידע וניסיון יש באדם הזה. למזלי – גם גיליתי שיש לו את הכשרון לארגן את הידע הזה ולהעבירו לאחרים, בשותפות עם עוד הרבה אנשים מוכשרים ומקצועיים בישראל. והחלטתי להירשם לקורס שאפשר להגדירו כ "מבוא לבוסתנאות" או בוסתנאות 101.
בקורס הזה למדתי המון דברים, שונים ומגוונים, אבל השיעור הכי חשוב בקורס היה בתחילתו ונכח גם לאורך כל רגע בו. הדבר הכי חשוב בעץ ובצמיחתו הנכונה והפוריה – הוא מה שאינו נראה לעין כלל. או בקיצור – עבודת שורשים ("Its the Shurashim Stupid"). במידה רבה, כל סיפור חייו של העץ והפוטנציאל שלו – נעוצים באותה עבודת שורשים ראשונית. עומק הבור שבו ישתל, הרוחב שלו, אוורור האדמה, פתיחת השורשים, טיוב הבור הראשוני באיזון נכון של קומפוסט ודשן ויותר מכל – חלילה לא לפגוע בשורשים בעת השתילה. רוב העצים שימותו בשנה הראשונה לחייהם, שזה בערך מה שקורה לרוב שתילות ט"ו בשבט, יקרו בגלל טיפול לא נכון בשורשים, וגם לאחר מכן, כאשר נראה עץ בעקה כלשהי, עץ שנראה מעט "מסכן", רוב הסיכויים שהסיפור קשור למשהו שקורה בשורשים. אבל רובינו, כאשר אנו מסתכלים על עץ, אנו נוטים לחשוב מה קורה בחלק החשוף, העליון והנוכח, בגזע, בענפים, בצמרת וכו'. ולכן אנו גם נוטים לנסות ולטפל בחלקים האלו בתקווה להצלת העץ, ובזמן הזה יכול להיות שהעץ ושורשיו כבר הוכרעו, עכשיו זה רק עניין של זמן.
לא לחינם כתב נתן זך (ושלום חנוך שר כה יפה) באופן כה מדויק:
כי האדם עץ השדה
כמו האדם גם העץ צומח
ואכן, אנו יודעים כבר שנים רבות, כמה עשורים אפילו, שההשקעה הכי "משתלמת" כדי להצמיח אנשים "טובים", על שלל ההיבטים של המובן הגדול והטעון הזה – נעוצה בהשקעה מיטבית בשורשים – בגילאי הינקות ובגיל הרך. אבל אולי, מרוב שהדבר הפך ל"ידוע" ואף צבר מטבע לשון בדמות המושג "היפוך הפירמידה", אנו נוטים לפספס עד כמה זה מובהק ומה הם בעצם הטיעונים והיסודות לאמת הכה נכוחה הזו. לכן, אני חושב שמוטב יהיה לנצל את השורות הבאות, כדי לעמוד על אותם טיעוני יסוד המבססים זאת. אלו טיעונים מגוונים, משדות מחקר שונים, אשר ביחד מתלכדים לכדי פאזל משמעותי שלעניות דעתי כל איש חינוך ומדיניות חינוך חייב להכיר:
עקומת הקמן – פרופ' ג'יימס הקמן, חתן פרס נובל לכלכלה, עסק כמעט לאורך כל חייו באחת בשאלות הכי מורכבות בעולם המדיניות ובפרט בעולם המדיניות בחינוך. אילו תוכניות "התערבות" הן בעלות ההשפעה ו"התשואה" המשמעותית ביותר. חשוב רגע לומר מה הן תוכניות "התערבות". באופן תמציתי, מדובר בתוכניות אשר המדינה או הרשות המקומית נוהגת להפעיל בתוך אזורי מצוקה, אזורים פריפריאליים או בקרב אוכלוסיות אשר מצויות בפער מסוים ומובהק למול הרוב באוכלוסיה או המצב הרצוי. אלו לרוב תוכניות אקלקטיות ורב ממדיות, במובן שהן משלבות היבטים של חינוך, רווחה, תעסוקה, בריאות וכיו"ב. דוגמה טובה לכך בישראל היא תוכנית "הדרך החדשה" שהופעלה בישראל החל משנת 2016 לשיפור השתלבותם של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית. ונחזור להקמן – הוא בעצם רצה לבחון משתנים שונים אשר יכולים מראש להצביע על סיכויה של תוכנית לעמוד בהבטחותיה, הגדולות לרוב, לשינוי משמעותי בקרב קהל היעד. המשתנה העיקרי שהקמן מצא הוא משתנה הגיל. ואף שמחקריו של הקמן היו ארוכים מאוד ובחנו המון היבטים וזוויות, וגם הצריכו רגרסיות סטטיסטיות-מתמטיות מחוכמות, התוצאה הייתה מובהקת ופשוטה – ככל שתוכנית ההתערבות מופעלת בגיל צעיר יותר, כך ההשפעה גוברת, ו"התשואה" למדינה גדלה.
במונחי "כסף" התשואה הייתה ביחס של 7$-16$ לכל דולר אחד שהשקיעה המדינה בתוכנית. התשואה, כמובן, לא הייתה כסף ממשי, אלא בעיקר מניעה של מיני תופעות שליליות, כגון מניעת פשיעה או אבטלה, ולחלופין, קידום של תופעות חיוביות כגון סיום לימודים אקדמיים, בריאות והקמת משפחות יציבות. אף שהקמן לא היה חוקר התנהגותי או התפתחותי, בראייתו הסיבה המרכזית לתופעה נובעת מכך שההשקעה בגיל הרך תורמת באופן יוצא דופן לבניית מיומנויות רכות כגון ויסות רגשי, דחיית סיפוקים, התמדה, חברתיות וכו', וכי בניה נכונה של אלו מתרגמת בהמשך למניעת אותן תופעות שליליות וקידום חיוביות, שהוזכרו לעיל
בין שסברה זו נכונה או לא, הקמן הוכיח באופן חד משמעי כי בכל האמור לסדר העדיפויות בהשקעות בתוכניות התערבות, במשאבים בחינוך וברווחה, כל מדינה שאינה מתעדפת את מירב המשאבים בתחום זה לגיל הרך, יכולה באותה מידה גם לשפוך את הכסף לנהר או לשרוף אותו.
2. המוח הגמיש – כמו הרבה דברים בגוף האדם, גם המוח הוא דבר שהולך ונבנה, הוא אינו מגיע מן המוכן בלידה. אך בשל כך שאין לנו ממש יכולת לראותו, איננו מבינים עד כמה דרמטית ומשמעותית צמיחתו בשנים הראשונות לחייו של האדם. בעת הלידה נפחו של המוח מהווה, בממוצע, כ-25% מן הנפח הסופי הצפוי לו. והנה הנתון המדהים והכמעט בלתי נתפס – בתום השנה הראשונה לחיי האדם, המוח יגיע לכ-75% מן הנפח הסופי שלו. כלומר, כבר בשנה הראשונה המוח מכפיל עצמו פי 3 בנפחו. מרגע זה ועד גיל 3 יתפתח המוח רק בעוד כ-10%, וכך גם בשנתיים לאחר מכן. קרי, בגיל 5 המוח יגיע לכ-95% מנפחו הסופי. ומשם והלאה, 5% הנוספים יתפרסו על פני 20 שנים נוספות.
זהו חלון הזדמנויות שלא חוזר, וזו אולי ה-דרמה הכי גדולה של הגיל הרך. זה מפעל חיוני וחד פעמי לבניית יסודות וקטגוריות העל של יכולות המוח. מה שלא קורה שם, כבר לא יקרה לאחר מכן. בתקופה הזו ישנה גמישות אדירה במוח לקלט וגירויים, על פי המחקרים העדכניים ביותר במהלך התקופה הזו נוצרים במוח כמיליון קשרים סינפטיים מידי שניה!
אבל הקשרים האלו לא "נוצרים" מאליהם, הם לא טבועים בתינוק כמו איזה שתל גנטי שפשוט יתפתח מאליו. הפיתוח דורש מהסביבה ומההורים לייצר אינטראקציות איכותיות עם התינוק/ת. אינטראקציות איכותיות בתצורת Serve and Return – התינוק מבצע איזשהו פלט, מלמול כזה או אחר, ניסיון לגעת בדברים, בכי, וההורה קולט ומחזיר פלט משלו – תגובה רגישה, מכווננת ומיידית. כל שיש יותר "הגשות והחזרות" איכותיות, כך הרשתות במוח הופכות חזקות ומהירות יותר. זוהי ההשקעה ההורית והתשתיתית החשובה ביותר. סביבה יציבה, מגיבה ועשירה בגירויים בונה מוח גמיש, חסין ובעל יכולות למידה גבוהות.
3. 30 מיליון המילים – אחד המחקרים הידועים ביותר, אך גם השנויים ביותר במחלוקת נוגע למה שקרוי "פער 30 מיליון המילים". במה מדובר? בשנת 1995 פירסמו בטי הארט וטוד רייזלי ספר בשם "Meaningful Differences" שכלל מחקרים שונים בקשר לפערים שבין ילדים הגדלים במצבי עוני לבין ילדים מסביבה ומשפחה עשירה. הפער הגדול והמוכר ביותר שהוצג בספר נגע לכמות המילים ששומעים ילדים עד הגיעם לגיל 4. המחקר הראה למעשה שעד גיל 3, ילד ממשפחה עשירה ישמע בסה"כ כמות מילים הגדולה בכ-30 מיליון מילים מילד המגיע ממשפחה עניה. ביתר פירוט, אפשר להציג את התמונה שלהלן לפי כמות המילים השבועית ששומע ילד מכל חתך אוכלוסיה
ילד ממשפחה עשירה – 2,153 מילים
ילד ממשפחה בעלת הכנסה בינונית – 1,251 מילים
ילד ממשפחה ענייה – 616 מילים
בשנים, המספרים האלו יצטברו בהתאמה לכ- 45 מיליון, 26 מיליון ו-13 מיליון.
ולמה זה משנה – ראשית, כבר עמדנו על כך שהתקשורת בין הורה לילד ושאר הסביבה לילד היא חיונית מרגע היוולדו ואף שהרבה מהתקשורת הזו אינה בהכרח מילולית, הרבה ממנה כן. כך שמיעוט במילים נשמעות, הוא גם אינדקטור מעולה להעדר אינטראקציות ככלל ובוודאי להעדר אינטראקציות איכותיות.
אבל אנו גם יודעים כיום שיש קשר ישיר בין האוריינות השפתית וכמות המילים שילד שולט ומכיר לבין התפתחותו העתידית כבוגר. המתאים החזק ביותר הוא לרוב להישגים הלימודיים בכיתה ג', אשר מצויים בקורלציה חזקה מאוד עם המנעד השפתי של הילד בסביבות גיל 5-6. בנוסף לכך, העדר אוריינות שפתית רחבה משפיעה באופן משמעותי על אזורי הדמיון והקשב שכה נחוצים ללמידה איכותית בגילאים מאוחרים.
4. הגוף זוכר הכל – במהלך השנים 1995-1997 ביצע המרכז לבקרת מחלות האמריקני (ה-CDC) יחד עם קופת החולים האמריקנית Kaiser Permanente מחקר עצום בנושא Adverse Childhood Experiences (ACE). המחקר ניסה לבחון את הקשר בין מחלות כרוניות ומצבי בריאות חמורים לבין חוויות ילדות ומצבי ילדות שונים. מה שנמצא הוא קשר ישיר, חזק ומובהק בין הסיכוי לחלות במחלות שכאלו, לבין חוויות ילדות שליליות כגון הזנחה, חוסר יציבות, עוני קיצוני או אלימות.
המשותף למצבים אלו הוא החשיפה של ילדים מגיל צעיר מאוד למצבים המייצרים סטרס/עקה. החשיפה הזו מייצרת למעשה פעולות שניתן לראות כ"רעילות" בגוף, כבר בגיל צעיר מאוד, עיקרן הוא הפרשה של הורמוני לחץ דוגמת קורטיזול. חשיפה ממושכת ועקבית למצבים כאלו ולהפרשה ההורמונלית מביאים לפגיעה בהיווצרות של קשרים חיוניים במוח, להחלשה של מערכת החיסון ואף לפגיעה בחילוך החומרים.
אוקיי, היה פה הרבה מאוד מידע, ואם אתם עדיין כאן, בוא ניקח רגע אוויר. 1… 2… 3… אתם יכולים גם ללכת ולהכין קפה, לאכול איזה פרי, לעשות טלפון, סתם לגלול באינסטגרם. תעשו שניה הפסקה, אני לא אעלב.
אוקיי, חזרנו – מצוידים בכל המידע שנדרש לנו כדי להבין למה כל כך קריטי ולמעשה הכרחי שנשקיע בגיל הרך. ומאחר שאנחנו מדינה מפותחת, וחכמה, סטארט אפ ניישן, בוודאי שאנחנו הולכים לכיוון הזה. נכון? נכון???
אז לא, ממש לא. למרות שמשרד החינוך וארגונים שונים בספירה החינוכית-חברתית יודעים פחות או יותר כל מה שפורט לעיל, ומכירים בהיות הדברים אמת לאמיתה, אנו עדיין דובקים בהתעקשות לפעול באופן שפחות או יותר הפוך ב-180 מעלות למדיניות הרצויה. מרבית כספינו ומשאבינו עדיין מצויים במוסדות הבית ספריים, ולא רק זאת, אלא שרובם מושקע בגילאי הנוער המאוחרים. נוסיף לכך את העובדה שמרבית המו"פ והפיתוח הפדגוגי במשרד החינוך מתבצע עבור בתי הספר בלבד, שמרבית הכסף הפילנתרופי הולך לנוער ויסודי מאוחר, ואת העובדה ש"הכשרון החינוכי", גם בניהול וגם בעבודה חינוכית ישירה הולך כברירת מחדל אל עולמות הנוער, ויש לנו באמת תשלובת שאף מדינה מפותחת לא רוצה.
שווה שנדבר רגע במספרים ועובדות – כי לא מדובר בהנחות או תחושות בלבד.
-
- הוצאה לאומית נמוכה כאחוז מהתמ"ג – ישראל מוציאה כ-0.8% מהתמ"ג על הגיל הרך, נתון שעומד בפער משמעותי ממרבית מדינות העולם המפותח, אשר משקיעות פי 2 או יותר מכך (וזאת מבלי לציין את הפער בהוצאה הציבורית – שהוא חריף משמעותית).
כמו כן, ההשקעה של ישראל בילדים המצויים בגן חובה נמוכה ב-42% מההשקעה הממוצעת במדינות ה-OECD. - שכר ממוצע של מטפלת במעון בישראל עומד על כ-7,400 ש"ח, לעומת שכר של 11,500 ש"ח ו-13,200 ש"ח בשבדיה וגרמניה (בהתאמה). פער הנובע כמובן מהמעמד המקצועי שניתן במדינות אלו למקצוע – המחייב הסמכה ותואר, בניגוד למצב בישראל.
- ההוצאה הציבורית בישראל על החינוך התיכוני מהווה כמעט פי 2 מן ההוצאה על ילד בגן הילדים – 37,000 ש"ח פר תלמיד תיכון מידי שנה, לעומת 22,600 ש"ח פר ילד גן מידי שנה.
- הוצאה לאומית נמוכה כאחוז מהתמ"ג – ישראל מוציאה כ-0.8% מהתמ"ג על הגיל הרך, נתון שעומד בפער משמעותי ממרבית מדינות העולם המפותח, אשר משקיעות פי 2 או יותר מכך (וזאת מבלי לציין את הפער בהוצאה הציבורית – שהוא חריף משמעותית).
כפי שהראה דו"ח שפירא שפורסם השנה, אנו חווים גידול של 10% מדי שנה בכמות התלמידים בחינוך המיוחד, שמייצרת "חשבון כלכלי" של 2.5 מיליארד ש"ח נוספים מידי שנה. זהו גידול אקספונינציאלי שאין סיכוי למדינה לעמוד בו, גם אם הכספים אכן יוקצו. אין להתפלא שדו"ח שפירא עצמו עומד על כך שהתרופה היחידה לכך אינה להשקיע את אותם תקציבים טיפוליים שמנסים להתמודד עם הסימפטום, אלא לבצע "היפוך פירמידה" והתיישרות של ישראל עם עקומת הקמן, כך שנטפל בשורש המחלה.
אבל במידה רבה, גם העדר ההשקעה שלנו בגיל הרך הוא סימפטום, למחלה או תופעה יסודית אף יותר. היא מצויה בעמוק בתודעה שלנו, ואין משהו שממחיש אותה טוב יותר מאשר ההתכסות שלנו בכינוי "Start Up Nation" שכה ערב לאוזנינו. להתחיל למעלה, להימנע מהשורשים, להימנע ממה שקרוב ומובהק, כי הרחוק, למעלה בשמיים, הוא כה מפתה ומזמין. במהירות, בחלוציות, בחדשנות, בעקשנות, כמו שמספרים לנו שאנו הישראלים אוהבים. ואנו מתמכרים לתפיסה הזו, שאם נבצע איזה גיזום או תיקון בצמרות העץ, נשפר את הנוף, נפתח את העץ קצת, אם נסתפק בעוד צמיחה אל על, זה מה שיעשה טוב לחברה ולאומה.
אבל השורשים כאמור, הם סובלים, מחפשים במה להיאחז, חמצן ומים, ומינרלים בריאיים. הם צריכים שנהיה Start Down Nation. שנדע להביט בתופעות מקרוב, לחקור, להיות פנויים וסבלניים לתהליכים ארוכים. שנדע לטייב את האדמה בתהליך מתמשך ואורגני. שנהיה עם קשב ושהות לתופעות ושוב לשורשים. שבמקום לעסוק כל הזמן באסטרטגיית היציאה שלנו נתחיל לשאול עצמו על אסרטגיית הישיבה שלנו.
וזה אולי המהלך הכי קשה, זה לא להקצות כספים, זה לא לשנות מבנים משרדיים, או לחוקק איזה חוק – זה לשנות תודעה – פרדגימה – תרבות. לזרוק הרבה כספים או להכריז על איזו רפורמה נועזת, בוודאי עם פרויקטור מרשים, לצפות לשינוי – זה רק עוד תודעת כזב של אקזיט. בלי שינוי תודעתי עמוק בקשר ליחסינו לחינוך, לאדם, לילדים ולחברה ספק אם תהיה פה צמיחה של דבר אמיתי, שונה ומשמעותי. היפוך הפירמידה הוא היפוך מחשבתי לפני הכל. הוא מצריך מאיתנו לדוגמה להבין שמשחקיות, הוויה לא דידקטית וגידול חרקים בידי ילדים, הם דבר הרבה יותר חשוב ומשמעותי מהלכניס שיעורי STEM ואנגלית לגני הילדים, כפי שמנסים כיום "לדשן" את הגיל הרך (וכמו שקורא לצמח – תהיה פה כנראה המלחה שתפגע בצמח מרוב דשן).
בצד זאת – כמובן שאפשר להתחיל בצעדים קונקרטיים מעבר לתודעה:
1. יישום דו"חות והמלצות טרכטנברג ושפירא – שינוי סדרי העדיפויות התקציביים לטובת תמיכה בפיתוח תשתיות מסיבי בגיל הרך, בדגש על הקטנת כמות הילדים בגיל הרך, הקטנת יחס גננת-ילדים ומעבר לתצורת "קמפוס" הגיל הרך המספק מכלול שירותים להורים וילדיהם במקום אחד ובסינרגיה.
2. חיזוק סמכות ואחריות הרשויות המקומיות – העברת אחריות ביצועית וניהולית ממטה משרד החינוך ודרגי הביניים (מפקחות) לעבר רשויות אשר יהיו אמונות על תפעול וניהול מוסדות הגיל הרך באופן ישיר ובהתאמה לתפיסה הרשותית בקשר לליוי הורים וחינוך-טיפול בגיל הרך.
3. חיזוק טיפות חלב והסיוע להורים – רובנו לא מודעים לכך, אבל טיפת חלב בגרסתה הישראלית היא מוסד ייחודי. ישנם אומנם מודלים דומים בעולם (המוסד עצמו והתפיסה הבסיסית הומצא בצרפת) אך כמות ומכלול השירותים שניתנים בטיפות חלב בישראל ושיעור ההיענות הגבוהה מאוד של ההורים בישראל (כ-95% לרישום ומתן המענה הבסיסי של חיסונים). הנתון הבסיסי הזה ממצב את טיפת חלב כנקודת השפעה שיכולה לבצע התערבויות משמעותיות מאוד בחיי ילדים והוריהם. עם זאת, ההגעה לטיפת חלב קורסת משמעותית מהגעת התינוקות לגיל שנה ואילך, מה שמונע מעקבים התפתחותיים ומתן כלים חיוניים להורים. חלק מכך נובע ממצוקת כוח אדם בטיפות חלב, אשר גורמת להורים לתפיסה שלטיפות חלב אין מה להעניק להם מאפשר לפעולות מכניות של שקילה וחיסונים.
4. איחוד הרשויות והמשרדים – תחום גיל הרך ברמה הממשלתית משול כיום לאותו "פיל" שהעיוורים ממשים ואינם מבינים כי מדובר בפיל ואת מלוא מהותו. משרד החינוך, משרד העבודה והתעסוקה, משרד הבריאות, משרד הרווחה. כל אחד אוחז בחלק מסוים מן הילד ומושך לכיוונו. התוצאה היא מעין משפט שלמה קפקאי שמי שסובל ממנו הם הילדים והוריהם, שאינם זוכים לכתובת ומענה ראויים.
5. רפורמה במקצוע – בקצה של כל בעיה בעולם הגיל הרך ובפרט החינוך בגיל הרך, עומדת גננת מלאת אמביציה ואכפתיות, אך די מותשת. אך גם מטפלת או מנהלת מעון, שאינה מוכשרת באמת לתפקידה, מאחר שאין לנו בכלל מושג מה זה אומר "הכשרה" למטפלות בגיל לידה-3. אבל מעל לכל זה מרחפת תרבות, שרואה במקצוע הגננות כמקצוע שאליו הולכות נשים שאין להן ברירה אחרת, מקצוע שבו הן בוחרות לאחר שכל האפשרויות האחרות לא צלחו. זו אינה מציאות הכרחית, במדינות מפותחות רבות מקצוע החינוך בגיל הרך הוא מקצוע בו עוסקות נשים משכילות ומוכשרות (וגם גברים), מקצוע שדורש תואר ראשון או שני ונצרכות בו הכשרות שונות מעת לעת בכדי לעמוד ברמה המקצועית הנדרשת ולהתקדם לתפקידים ניהוליים שונים. ללא שינוי משמעותי בחזית הזו ויצירת אופק משמעותי לבחירה במקצוע מתוך מקום של כבוד ועצמאות, הרבה מן השינויים האחרים יועילו במידה מוגבלת.
מסופר על חוני המעגל הסיפור הבא:
פַּעַם אַחַת הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, רָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהוּא נוֹטֵעַ חָרוּב.
אָמַר לוֹ: זֶה לְכַמָּה שָׁנִים טוֹעֵן פֵּרוֹת?
אָמַר לוֹ: לְשִׁבְעִים שָׁנָה.
אָמַר לוֹ: כְּלוּם בָּרִי לְךָ שֶׁתִּחְיֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, וְתֹאכַל מִמֶּנּוּ?
אָמַר לוֹ: אֲנִי מָצָאתִי אֶת הָעוֹלָם בַּחֲרוּבִים; כְּשֵׁם שֶׁנָּטְעוּ אֲבוֹתַי לִי כָּךְ אֶטַּע אֲנִי לְבָנַי.
ואידך זיל גמור.
