ללמוד "לא לדעת"

זה היה לפני כמה חודשים, בשעות הערב, אחרי עוד יום מלא בטרדות או עשייה כזו אחרת. ולפני כמה ימים נוספים כאלו, בשטף של דברים ומחשבות. נכנסנו, חברה נוספת ממנדל ואני לשיחת זום עם אחת מבוגרות התוכנית, שבמסגרת היותה עמיתה התעסקה בשאלות ודילמות, ובעיקר בכאבים ובעיות שדומות לאלו ששנינו עסוקים בהן, כל אחד בדרכו ודרכה.

זו הייתה פגישה מפרה ומעניינת, שלחה לכל מיני מחשבות וכיוונים. אבל בהרבה מובנים זו גם הייתה "עוד שיחה" או עוד פגישה. בתוך החוויה הזו של מנדל יש הרבה כאלו, כל אחת מרוממת ושולחת להמון כיוונים, אבל הרבה מהם נשארי כמו שלטים במחלפים המציעים לרדת בדרך מסוימת, לפנות לעיר מסוימת או לכביש אחר, אבל משהו באינרציה גורם לך להמשיך בכביש שאתה עליו. מספר לעצמך שעוד תחזור מתישהו למחלף הזה ותפנה בפניה המבטיחה, רוב הפעמים זה לא קורה. הדברים נשארים במחברת, או באיזה קובץ, וזה גם באמת באמת בסדר.

אבל היה רגע מסוים בשיחה הזו שנותר בי, ועודנו חרוט עמוק. אותה אשת חינוך, וטיפול, אמרה לנו לקראת סיום שאנחנו חייבים "ללמד אנשים לא לדעת". אני לא יודע בדיוק איך לחבר את זה לדימוי על הכביש, המחלפים והערים שחולפות בדרך. אבל אני מוצא את עצמי חוזר לאמירה הזו שוב ושוב, תוהה על משמעותה. למה מצד אחד אני מרגיש שהיא כה מדויקת, אבל גם שיש כל כך הרבה שעוד מסתתר מאחוריה. גם במהות העמוקה שלה, וגם במה שתודעה כזו יכולה לאפשר ולהביא לחברה שלנו, בעת הנוכחית.

השבוע נזכרתי בה בעקבות שיתוף יוצא דופן של חבר בארגון שאני חלק ממנו, בקבוצה של מאות בוגרים. אותו חבר, יזם בעולמות העסקים והחינוך, שיתף בכך שהוא נכשל. לאחר שלוש שנים וחצי ששם את ליבו ומרצו, וכנראה לא מעט כסף, במיזם שהאמין בו ובנה אותו אט אט, הוא נאלץ לסגור אותו במהלך הקיץ האחרון. והוא שם את זה שם, עם כל המבוכה, הפגיעות וחוסר האונים שיש בדבר. ולא רק זאת, הוא גם הציע לכל מי שיחפוץ בכך מפגש על כוס קפה בכדי לשתף במהלך הזה ובמסקנה המרכזית שלו מכל המסע "להקשיב וללמוד מאנשים חושבים".

יותר מכל ההודעה הזו עוררה בי השראה גדולה, וראיתי בה ממש בשורה. לשיח אחר, לחשיבה אחרת, שבה אנשים מזמינים אחרים ללמוד מכשלונות, ממבוכות, מחוסר בטחון, מפקפוק ופחד. וכמה היום יום שלנו רחוק מכך. השפה שלנו מלאה בחיפוש אחר הצלחות, החלוציות, הסטארטאפיזם, הנצחון המוחלט. מתרבות יהודית שידעה להיות מונחת בתוך הפסד וכשלון, ללמוד מתוך המהלך הזה, ולמצוא כוח דווקא ביכולת הזו, להכיר גם באפסות ובחולשה, עברנו לתרבות ישראלית, הבורחת ממבוכה, מכל סממן של חולשה, "אחראים אך לא אשמים", חלילה.

כמו שאוהבים להגיד, זה כנראה יותר "מורכב" וזה כנראה לא כה חד ומהיר כפי שמילים ותיאורים היסטוריים מאפשרים. או כמו שכתב מאיר רוזנברג ושר דן תורן:

"ובתוך הדפים של הזמן שאבד

אנשים נגמרים ברגע אחד"

ומצד שני, זה גם ממש כן היה חד ומהיר, ואולי זה חלק מהעניין שהתקומה הזו שלנו, הציונית-לאומית, הכל בה תמיד היה ונותר ברוח של הסיר על הגז, ועוד דונם ועוד עז, ועכשיו או לעולם לא. בתוך תנועה בלתי פוסקת, כמעט בריחה, אי אפשר להיות נבוכים. אבל המבוכה תמיד קיימת, היא לא באמת בחירה, היא מצב אנושי בלתי נמנע אל מול המציאות. ואז צריך לבחור – אם להכיר בה ולאפשר לה להתקיים, או להדחיקה, באופן מלאכותי, מאולץ. לשפוך הררי מילים כ"כיסוי" עליה. רק כדי לגלות שהמילים אינן באמת מכסות ואינן מהוות מחסה, ולהידמות בסוף "למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה, השוטפת תחת רגליו", כפי שכתב ביאליק במסתו על "גילוי וכיסוי בלשון".

מי שאולי היטיב מכולם לתאר את מחירה של העדר המבוכה היה ברל כצנלסון בחיבורו "בזכות המבוכה ובגנות הטיח". עוד ב-1940 היה ברור לברל כי תרבות וחברה ראויות ומצוינות, או אפילו טובות, אינן יכולות לצמוח היכן שמבוכה, ספק ופקפוק יחנקו וירמסו תחת גאווה ובושה. אך הוא לא מדבר רק על מבוכה כבלבול או חולשה, אלא גם במובן של יושרה אינטלקטואלית ומצפונית. מבוכה כהכרה במורכבות, בסתירות הפנימיות, במחירים המוסריים של כל בחירה. כאשר ה"טיח" (הטיוח), לעומת זאת, הוא הפשטנות הדוגמטית, הסיסמאות, הפתרונות הקלים שמכסים על הסדקים במציאות. הטיוח הוא לא יותר מוודאות מזויפת שסופה לקרוס – או על יושביה או שיושביה יקרסו לתוכה. זוהי עמדה אתית-פוליטית, כמעט נבואית כאשר חושבים על המילה הכה קשה לנו "קונספציה". גם ברל ידע שלא ניתן לחיות ללא קונספציות, אי אפשר לחיות בלא וודאות כלל, אך כאמור, גם המבוכה היא טבעית והכרחית. אף אדם לא יכול לחיות במבוכה ובלבול תמידיים, אלו הם חיים שאינם מאפשרים לנפש שום מנוח, אך גם הוודאות המאולצת, אינה מאפשרת זאת.

ומי כמו ברל ידע שהמהלך הזה קשור בעבותות אל החינוך של הנוער וגידול הילדים, ואין להתפלא שכבר במאמר עמד על חובתו של המדריך עצמו להתרחק מן הטיוח והוודאות הכוזבת, קודם כל בנפשו שלו.

"הכול מבקשים להימלט מן המבוכה, הכול רוצים במוצא. ואם אין מוצא – לפחות בהסברה. על אחת כמה המדריך, שבתוקף מצבו ותפקידו 'אסור' לו שיהיה נבוך: הוא חייב להסביר, ולפיכך הוא חייב 'לדעת', ועליו 'להוכיח' שהמאורעות השוטפים אינם סותרים את ההשקפות שהוא מחזיק בהן ולהן הוא מחנך, אולם דווקא משום כך יש להזהיר מפני הנטייה להיאחז במוצא שאיננו מוציא ובהסברה שאיננה מסבירה. והמדריך הבא להסביר לזולת נדרש קודם להסביר לעצמו, הסברה שאין עמה אונאת דברים ואונאת מחשבה."

אך מעבר לשאלות החברתיות והפוליטיות הגדולות אודות הצורך לא לדעת והמבוכה. יש בכך, כאמור, צורך נפשי עמוק, צורך שמחובתנו לספק לילדים למען בריאותם והתפתחותם האנושית. עוד לפני שאנו בכלל שואלים איזו חברה הם יבראו כאן בעתיד. אני נזכר איך בכנס שבו הייתי השנה, בעיר האיטלקית רג'יו אמיליה, הם דיברו ממש על "מבוכה" כהכרח, כחלק מובן ומודע לחלוטין בגישה החינוכית של העיר. זוהי גישה חינוכית שאנשים באים לראות מכל העולם, שנים לאחר שנים ואשר מתקיימת החל מסוף מלחמת העולם השנייה, והצמיחה דורות של ילדים, אשר הרבה מהם כבר הורים ואף סבים בוודאי. ניתן לדבר רבות על הקסם של רג'יו אמיליה ומה בדיוק קורה שם, ויש צורך לחקור את התוצאות של שיטת הגידול. אך אי אפשר לפקפק במחויבות העמוקה שלהם למבוכה כרגע חיוני ליצירה והתפתחות אישית. לרגע שבו הילדים נשלחים אל חדר שבו מצוי חומר מסוים, ואין שום משימה או מטרה, הם נכנסים לחדר וכל מה שיש שם זה חומר, אותם ואומן שמלווה אותם. ולאיש אין מושג מה בדיוק יקרה, נותנים לילדים להיות בתוך הואקום הזה. שאינו באמת ואקום, כי ראשם מלא בשאלות, והם נוגעים בדבר, ומביטים זה לזה, ומשהו קורה לחומר כשהם מבקשים לעשות איתו משהו, והאומן צריך להגיב להם. והכל קורה בזכות המבוכה.

זו אותה מבוכה שכל ילד חייב להיות בה בשביל להיכנס אל תוך אותו "מרחב פוטינציאלי" ומשחקי, המרחב המעברי להפיכה לבן אנוש כפי שמראה לנו ויניקוט. המרחב של "המבוכה "הלא לדעת" הוא במידה רבה זה שאינו המציאות פנימית וגם לא מציאות חיצונית. מרחב שמשותף לרגעים אנושיים מזוקקים – המשחק, היצירה, הדת, האמנות. ילד שמשחק עם בובה יודע שהיא לא חיה, ובו בזמן לא יודע זאת, ומתייחס אליה כיצור חי. היכולת הזו להחזיק בשני הקטבים היא לבריאות הנפשית. חברה שמעודדת רק "ידיעה" ודאית מצמצמת את המרחב המעברי החיוני הזה, והופכת את אזרחיה לטכנוקרטים חסרי יכולת משחק ויצירה, חסרי חיוניות, מעין כלים הפועלים למטרות חיצוניות מעצמם. נעים במרחב באי נחת מתמדת. מבוגרים שכל הזמן עסוקים ב"לדעת" אינם יכולים לגדל ילדים שלא יודעים. 

בעולם הטיפול מי שלקח זאת צעד אחד קדימה הוא וילפריד ביון, שהגדיר בעולם הפסיכולוגי את "היכולת השלילית". זוהי אותה היכולת של אדם לשהות במצבים של אי-ודאות, מסתורין וספק, מבלי להתגרות ולמהר אל עבר עובדות או היגיון. יכולת שבראיית ביון היא הכרחית עבור המטפל, אך גם עבור הורים ומחנכים. לגישת ביון, האם הטובה דיה לא ממהרת לתת פתרון לכל בכי. היא מסוגלת להחזיק את המצוקה של תינוקה בתוך נפשה, במצב שהוא כינה Reverie, ולעכל עבורו את החרדה הגולמית. היא מלמדת אותו, דרך גופה ונפשה, שהעולם הוא מקום שיכול להכיל אי-ודאות. היא בונה לו את היכולת לחשוב. עלינו לשאול עצמנו בכנות האם אנחנו מונעים מילדינו ומעצמנו את ה-Reverie החיוני הזה (ועד כמה אנחנו נמהריםם וחשים איזה FOMO בתוכו, ששולח אותנו הישר אל גוגל או ChatGPT בניסיון להיות הכי חכמים והכי חדים, חלילה לא להיתפס כלא יודעים).

הערב הוא ערב יום הכיפורים. השפה מאפשרת או אף מאלצת חיבורים שאולי אינם טבעיים או אמיתיים, אך נראה לי שישנו באמת ובתמים חיבור עמוק בין תרבות שבה אפשר ואף חייבים "לא לדעת" ושניתן להיות בה נבוכים, לבין חברה שבה יום הכיפורים מתקיים, עמוק פנימה, על משמעותו, מחיריו וכאבו המלא. קשה לומר נוכח הפוסט הזה, שאני מאמין כי אנו מצויים שם, רחוק מכך, לצערי וכאבי האמיתי. אך אני חושב שבמהותו יום הכיפורים הוא מצפן תיאולוגי ואתי משמעותי לאותם הדברים עליהם כתבתי, ועל החינוך שאנו חייבים לאפשר. זהו יום שדורש הכרה בכך שהדרך שבה הלכתי, הוודאות שהנחתה אותי, הייתה שגויה. כלומר, התשובה מתחילה מההודאה "לא ידעתי". היא דורשת לפרק את הוודאויות הישנות כדי לאפשר תנועה חדשה. לא ניתן לומר "תָּעִינוּ וְתִעְתַּעְנוּ" מבלי להכיר בכך שה"ידיעה" שלי היא השגויה ואולי גם גרמה לאחרים לטעות. שאותהו טיוח וגאווה אינה כשלון רק שלי, ומטעה רק אותי , שאי-הידיעה שלי אינה עניין פרטי, אלא יש לה השלכות הרסניות על סביבתי ועל החברה כולה. או "וְסַרְנוּ מִמִּצְוֹתֶיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ הַטּוֹבִים וְלֹא־ שָׁוָה לָנו" מבלי לחשוב שהחטא הוא העונש עצמו, שעצם הוודאות והכיסוי של כל פקפוק או מחשבה אחרת, הם האסון עצמו, אשליה שמחיריה בתוכה.

ולעת סיום, אחזור אל ברל שתיאר כה טוב את מחירי החטא:

"יש ובבניין מתגלה סדק. הבנאי הטוב, העושה מלאכתו באמונה, איננו מבקש להסתיר, איננו חושש לשמו הטוב, הוא חרד לגורל הבניין, הוא חושש למפולת. הוא איננו מתרץ את הסדק, אלא סותר את הנדבכים הסדוקים, ומפנה את המקום להנהת נדבכים שלמים. ואילו מי שעושה מלאכתו רמייה ממהר וסותם את הסדק וטח עליו טיח, ודעתו נחה אם הצליח למראית עין. המפולת בוא תבוא. אל נהיה פועלי־רמייה לא במעשה ולא במחשבה. אל יהיה חלקנו עם טחי טיח"

חתימה טובה