״מעולם לא היו לי חברים כמו אלה שהיו לי בגיל 12. בחיי, למישהו היו?״
זהו המשפט איתו מסיים סטיבן קינג את הספר והסרט Stand By Me, או בתרגום העברי – ״אני והחבר׳ה״.
אני יכול לכתוב כמה וכמה פוסטים על הסרט הזה, אחד מהסרטים הטובים ביותר בהיסטוריה, לדעתי.
אבל אני חושב שהסרט הוא בעיקר הזדמנות לתהות על עצמאות הילדים כיום, וכמה אנחנו נותנים לילדים להיות ילדים.
הנה כמה נתונים על חיי הילדים כיום, בהשוואה לעבר (הלא רחוק):
🚸 הליכה לבית הספר – על פי הסוציולוג מאייר הילמן, ב-1971, 80% מהילדים בגילאי 7-8 בבריטניה נהגו ללכת ברגל לבית הספר. כיום מדובר על כ-7%-8% בלבד.
בארה״ב המצב דומה – מ-50% ב-1969 ל-13% כיום.
🚸 רדיוס המשחק החופשי – גם פה מחקרים מראים על הצטצמות דרמטית של הרדיוס שבו מותר לילדים לשחק בחופשיות, הרחק מהבית, שקטן ב-90%.
🚸זמן משחק ומרחבי משחק – משנות ה-70 ועד היום זמן המשחק החופשי של ילדים צנח בכ-9 שעות שבועיות.
אבל מעבר לכך, גם איכותו ״החופשית״ נפגמה מאוד בגלל נוכחות הורית.
בעבר הפארק השכונתי היה טריטוריה של חבורות רב גילאיות של ילדים, ללא הורים.
כיום אם תלכו לפארק תראו הרבה ילדים קטנים עם המוןןן הורים שמשגיחים על ילדיהם.
אוקיי – ולמה זה חשוב – האם זה חשוב?
אז התשובה היא שזה מאוד חשוב – ילדים צריכים מידה בריאה של עצמאות כדי לפתח מיומנויות הכרחיות.
🧠 תפקודים ניהוליים – של תכנון זמן ומרחב.
🧠 פיתוח מפה קוגניטיבית – התנסות בקבלת החלטות, שפיטת מצבים ואנשים.
🧠 הערכת סיכונים ובניית חוסן – אלו דברים שנבנים דרך חיכוך עם המציאות ולא רק בשיחות דידקטיות עם ההורים והגננת.
מצד שני, אי אפשר להתכחש לכך שהעולם השתנה באופן אדיר ב-50 השנים האחרונות.
הערים הפכו סואנות יותר, הטכנולוגיה שינתה חוויות ילדות והרבה מחקרים דווקא דרשו הרבה יותר ״הורות״ מההורים
(אם הייתם אומרים בשנות ה-50-70 למישהו שיש פועל כזה Parenting – כנראה לא היו מבינים מה אתם רוצים).
כנראה שלא שמעתם על זה, אבל בארה״ב ישנה תופעה של מעצרים של מאות הורים, בגין ילדים שהולכים ברחוב ללא הורה או מבוגר, דווקא בעיירות קטנות.
אז כמו בהרבה מקרים – כנראה שהלכנו רחוק מידי, מקצה לקצה וצריך למצוא את האיזון הנכון ולאפשר לילדים להיות ילדים.
🛝 יותר זמן חופשי בפארק
🛒 תנו להם לעשות קניות וסידורים
🚲 לרכב באופניים לבית הספר
🔑 לקבל מפתח לבית בגיל מוקדם ולחזור הביתה לבד
בסוף, אני תוהה כמה הסרט הזה יכול לשמש כ״נייר לקמוס״ להשתנות הילדות על פני 40 שנים – האם הילדים שלכם היו מזדהים עם גיבורי הסרט? האם גם להם יש בגיל 12 חברות שלא תהיה כמותה?
נ.ב
החברים שהיו לי בגיל 12 הם עדיין החברים הכי טובים שלי 🙂
