האופציה של שליין

אני רוצה להתחיל עם הצהרה נועזת ומופרזת, ועם מה שהיא, כנראה, השורה התחתונה של הפוסט הזה ומה שאני מבקש לשכנע בו את הקוראים: הפרויקט של ליאור שליין מהווה כיום את הפרויקט התרבותי החשוב ביותר בחברה הישראלית. עם התחושה הזו, או אולי בעצם האמירה הזו, אני מסתובב מזה זמן מה. היא בעיקר משייטת בקולי הפנימי, שם היא לרוב מרגישה פומפוזית, חשובה, גדולה, בטוחה ונחרצת, כנראה קצת יותר מידי. אבל היא נשמעת טוב שם בפנים, בין האוזניים, "הפרויקט הכי חשוב" או "הפרויקט התרבותי הכי חשוב". ועם זאת, היא נשארת שם. אבל אחרי השבוע הזה, אני מרגיש שבשלה העת לשתף בה ולדעת אם היא מתקיימת רק שם, או שמא יש לה אחיזה במציאות, ובעיקר, האם אוכל לשכנע אנשים נוספים בה, ובחשיבותה.

ההבנה הזו נפלה עלי בערב שבת, כאשר רצתי בפארק הירקון. נתיב הריצה שלי הוביל אותי בדיוק אל המקום, שבו רק כמה שעות לפני, כשעוד עמדה השמש בשמיים, נפגשו שלי משל-יוגב ואהרון חליוה. השיחה שהתקיימה שם, ביניהם, תהפוך במהרה לשיחת היום וגם לשיחת הערב. וכאשר עמדתי לחלוף ממש באותה הנקודה בה שיברה של שלי פגש את אילמותו של חליוה, באותו המקום בו  רעדה מרוב כעס ובושה אל מול תמיהתו הקפואה של חליוה, יצאו מתוך האוזניות שלי המילים "אני מתרגש לשמוע אותך מדבר על הבושה, כי איבדנו את הבושה".

המילים האלו נאמרו בידי פרופ' חנוך בן פזי, בדקה ה-36 של השיחה לה האזנתי תוך כדי הריצה. המילים היו חלק משיחה שהתקיימה בינו לבין הסופר יאיר אסולין, במסגרת הפודקאסט של האחרון ("התבודדות"). אלו מילים שהיו החלק משיחה גדולה יותר, באורך 52 דקות, שכותרתה "זמן האחריות והבושה". על פניו, הייתי אמור לחוש פליאה מידית. אולי אף תחושה קוסמית של כורח וגורליות, שהמילים האלו, אודות בושה והעדרה, נאמרות שניות ספורות לפני דורך באותו המקום שבו נפגשו שלי וחליוה. באותו המקום מלא הבושה, שהייתה שם בוודאי עוד בבוקר, אך לבטח עודנה מצויה בקרקע עליה אני דורך, ומוסיפה לפעפע באוויר הנכנס לריאותיי.

ובכל זאת, לא חשתי פליאה, לא חשתי כל מקריות. אני מנסה גם ברגע הזה, להבין למה בעצם, הרי היו שם את כל המרכיבים הדרושים לכך. התשובה העיקרית שיש לי היא ששום דבר בכך לא היה מקרי, שאולי לא היה דבר צפוי מכך. כלומר, שגם אם אותו המפגש, הכל כך כואב ונפיץ לא היה קורה באותו היום, ואף אם היה קורה ולא הייתי יודע אודותיו, עדיין הייתי חש שהמילים האלו, של פרופ' בן פזי, מתלכדות עם המציאות באופן שלם. שכן אותה השיחה, אותו מפגש הבוקר בין השניים, היא בעצם חלק, גדול וכאוב, אך עדיין חלק, מהשיחה הגדולה שאנו מקיימים ולא מקיימים מזה כמה שנים. ברוחי עולים, למשל, שלל רגעים בשלוש השנים האחרונות, בהם חלפתי על פני משפחות חרדיות, על פני זוגות חרדים, או על פני נערים חרדים המשוטטים בפארק בחבורות, ללא מעש. אני נזכר בכל הפעמים שאני אומר לעצמי "הפעם אני אעצור", "הפעם אצעק משהו". פעם אחת אני אטיח, אני אומר, אני אזעק, אני אבקש, אני אציב, אני אדבר. אך בסוף, אפילו לא פעם אחת. אני נותר אילם, משקר לעצמי שריצה היא לא זמן לדבר. שאולי בהמשך השבוע אדפיס איזה דף, ואלך לפארק, לא בזמן ריצה, ואחלק להם, אבקש מהם לקרוא ולדבר. אבל יותר מכל אבקש מהם להתבייש. אך זה לא קורה, אני מעדיף לכעוס, להתבייש בהם, אך לא איתם. לרטון על אלו שמקבלים החלטות, שם למעלה. לומר שיש מי שאחראי, אך זה לא אני. הפארק הזה מלא בושה, אם היא לא שלי היא של אחרים, ומסביב לו עוד ועוד מעגלים של בושה, ותמיהות לגבי האחריות. זהו אכן "זמן האחריות והבושה". אך אלו נכבשים, כמו כל כך הרבה מחשבות ויצרים אחרים. אבל יש גם מי שמראה שאפשר וניתן אחרת.

מוקדם יותר באותו השבוע, התקיימה שיחה אחרת, גם היא הייתה חלק משיחה גדולה ומתמשכת, כזו שבמובנים רבים נמצאת פה מאז ומעולם. אבל אני נוטה לחשוב שמה שמעניין בשיחה הזו, כלל לא היה התוכן שלה, אלא עצם קיומה, ויותר מכל איך שהיא התקיימה. אם תרצו, היה זה "המדיום הוא המסר" בכל תפארתו. כוונתי היא לשיחה שהתקיימה בין ליאור שליין לבין אותו נער, באחד מבתי הספר בנגב המערבי/עוטף עזה. אותה השיחה שבה שב ואמר אותו הנער, בכל מיני דרכים, כי הוא מחזיק בעמדות גזעניות, כי בעיניו מגיע לכל הערבים למות, בשלל דרכים שונות, וכי הוא עצמו ישמח למות למען מטרה של הרג ערבים. כמו בהרבה מקרים, המיקוד בשיחה עצמה הפך במהרה לשיחה על השיחה, ושיחה על השיחה על השיחה. שליין עצמו החליט בחלוף יממה להוריד את הסרטון, אך הוסיף, בצדק, שבפועל, הנער הזה כלל לא מחזיק בעמדות כה ייחודיות או נדירות. בחלוף עוד יום, בערך, קיבלנו לכך אישוש די ברור עם עדת המעריצים הגדולה לה זכה איתמר בן גביר בתיכון בליך. אבל אני רוצה לומר שגם אם הדעות לא ייחודיות, השיחה הזו, הנער הזה, המפגש הזה, הוא חשוב, הוא הכרחי, הוא חיוני, והוא כן נדיר. הוא מצטרף לעוד מאות המפגשים ששליין מקיים בשנים האחרונות עם נערים ונערות בבתי הספר, בישיבות ובמכינות, משלל הקצוות, ובעיקר עם הקצוות שאינם מצויים בקצה שהוא מצוי בו, או שהוא קרוב אליו, בספקטרום האידיאולוגי הישראלי. ועדיין, זהו אירוע נדיר, ייחודי, משהו קורה שם שלא קורה בספירות אחרות, ויש לו חשיבות גדולה.

את החשיבות של הפרויקט הזה של שליין, את הייחודיות שלו בנוף ואת עוצמתו, אני חש כאמור כבר זמן מה. אני נפעם מהרבה דברים בו, בין היתר ממה שנראה לי כאיכויות המשולבות של שליין כאיש חינוך ותרבות. אי אפשר שלא להתפעם  מיכולתו להחזיק מרחב, להחזיק שיח, המלווים  בכמות נאה של אינטליגנציה רגשית ואמפתיה, אשר מקנים לו הבנה מצוינת גם של האוהבים וגם של הסולדים מדעותיו. ההקלטות של השיחות האלו בהחלט יכולות להוות חומרי למידה והשתלמות למחנכים/ות לעתיד בכל הנוגע להעברת שיעורי חברה/חינוך וכו'. אך לא זו הליבה, כמי שפועל בעולמות החינוך יצא לי לראות אנשים עם כישורים דומים וטובים יותר. כך שנותרתי מבולבל, לא ידעתי לומר מדוע בדיוק הפרויקט הזה נראה לי כל כך חשוב, או מה כ"כ מיוחד בו ולמה יש בי כמיהה לעוד שיחות כאלו. היו אפשרויות שונות שעלו וחלפו בראשי כהסבר לכך. אחת הייתה משהו ברוח "הנה, סוף סוף יש פה איש מן הברנז'ה שבמקום לדבר מעל הראש של אנשים, הולך ופשוט מדבר איתם". אחרת הייתה על כך שהכוח טמון בהעדר הפורמליות, בכך שלא מדובר באיזה "מפעל" במימון משרד כלשהו, או בעמותה מאורגנת וממוסדת, אלא פשוט אדם שקם ועושה. אני עדיין חושב שאלו בהחלט מהווים הסבר מסוים, אבל גם הם יותר בגדר הסבר "נדרש" מאשר הסבר מספיק. היה שם עוד משהו, עמוק יותר, עוד איזה רכיב שלא ידעתי בהכרח לנסח. לשמחתי, חלק נוסף בשיחתם של בן פזי ושל אסולין הבהיר לי עמוקות במה מדובר, היה זה החלק שנגע לאחריות ומהותה.

"זו המילה שמלווה אותי עכשיו יותר מכל דבר אחר, באמת יותר מכל דבר אחר". כך אמר בן פזי אודות המילה "אחריות" בהמשך השיחה. וכפי שמצופה מאדם שעיסוקו כרוך בפילוסופיה, הוא מיהר להסביר מהי משמעותה של המילה הזו, לפחות בהקשר שמעסיק אותו. ההקשר הזה מכונה בידיו "המובן הלווינסי" של המילה (קרי, המובן שנתן לה הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס). לפי פרשנות זו האחריות כרוכה למעשה ב"יכולת לענות", ב-Response Ability. כמקובל במשנתו של לוינס, היכולת הזו קשורה בעיקרה ביחס לאחר. ביכולת לענות לאחר, לשונה ממני כאשר אני יכול לענות לו. כאשר אני יכול לשמוע את קולו, אני גם נושא באחריות כלפיו. וכפי שמקובל אצל לוינס עוד יותר, זה קשור עמוקות בפנים. ביכולת להביט, לראות את הפנים, לחוש באופן מיידי ובלתי נמנע את נוכחות האחר בחיי. זו אחריות שמצויה מעצם המפגש, מעצם המדיום כאמור לעיל, ומרגע שהאחר נמצא במרחב, האחריות אינה לבחירתי. היא אינה מאפשרת לי לעסוק רק בקבוצה המוכרת והקרובה, רק במוכר ובמוסכם על ידי, במובן מאליו בראייתי. ובעצם זה מה ששליין עושה בשנה האחרונה, הוא מדגים לנו איך נראה אדם שבוחר לקחת אחריות, להיכנס למעגל האחריות. אדם שבוחר ליצור אותו ולשהות בו. לשהות במחיצת האחר, לשוחח ללא תסריט וללא הטפות, שיח מידי והדדי, פנים אל פנים.

ספק אם יש דבר מאלף יותר בהקשר זה מאשר ההדים והתגובות שיצרה השיחה שהתקיימה בין שליין לבין אותו הנער. שליין עצמו, שהה עם הנער באותה הכיתה, ראה את פניו, שמע את קולו. הוא הרגיש את חתך הדיבור, את הקצב, את העברית שלו. הוא חזה בתנועות גופו, במימיקות, ראה את הלבוש, את כל האנושיות של הנער הזה, האחר ממנו. אך בסרטון שהועלה, אנו הצופים לא יכולנו לראות את פניו של אותו הנער, משום שאלו הוסתרו מאחורי מוט ברזל, דרך צילום מתוחכם של המוט שחצץ בין הנער לבין המצלמה. רבים מהצופים מיהרו להציף את המרחב האינטרנטי במה שניתן לראות כחלק ממלחמת ה"גינויים" המוכרת לעייפה. הגינויים, שלרוב הם יותר גינונים, טובלו היטב גם בהזדעזעות מקודשת: מדוע ראה שליין לנכון לדבר עם הנער הזה, איך מרשים לאדם לדבר כך, למה מועלית בכלל שיחה כזו ועוד ועוד. בכך זכינו להדגמה כיצד נראית שיחה חסרת פנים, חסרת נוכחות, ואליבא דלוינס, חסרת אחריות. במסגרת התגובות האלו הפך הנער לאובייקט, מעין פריט שניתן להסיט ממנו את המבט, ולהזדעזע. הוא אינו חלק מהחברה, מהמעגל, הוא אינו שייך. בסה"כ באג בקוד, פלט שלא ביקשנו לראות, אך האלגוריתם העלה בחכה. מה לנו ולו, שמישהו יטפל בזה בבקשה, משרד החינוך, הממשלה, מישהו, מזעזע.

בתוך הבהרת מושג האחריות ופענוח מהותו ותפקידו, הדגיש בן פזי כי האחריות, במובן שהוא מדבר עליה, היא אתיקה אנושית ואפילו ההגדרה של האנושי, אשר מסוגל לתודעה כזו מול האחר ולפעולות הנובעות ממנה. זו פעולה שקודמת לפוליטיקה, קודמת למצב המדיני, ולשלל המבנים הממסדיים שבאים במסגרתו. היא אינה תחליפית, היא תשתיתית. חברה שאין בה את הממד הזה, אינה מסוגלת להחזיק את הפוליטי ואת המצב המדיני, והם מתפקדים בה כמבנים שנעדרים יסודות חיוניים. זוהי, אם תרצו ה-חשיבות של הפרויקט של שליין. בכך שהוא משיב לנו את השכבה הזו, ומציב אותה בפנינו, השכבה של התרבות. אותה שכבה של שיח ישיר, לפרקים נוקב, לפרקים מאשים, שיח שיש בו מקום גם לבושה אבל גם לעוד שלל רגשות ותחושות, והתבטאויות, שיח של אחריות, זה כלפי זה. הוא מבקש מאנשים כמוני ללכת ולדבר עם האזרחים החרדיים ולשאול מדוע אינם נושאים בנטל, מאנשי הצפון לדבר עם אנשי המרכז ולשאול האם אכפת להם באמת ממה שקורה שם מאז המלחמה, מן האזרחים הערבים שנמקים תחת הפשיעה והאלימות, לשאול מדוע כל כך הרבה מאלו שצעקו ברחובות קפלן בעד זכויות ודמוקרטיה לא הפגינו בעבורם מעולם. היא מצריכה מכולנו לקיים שיחות שיש בהן פנים, שאינן פולטות פיקסלים המתחברים לכדי מילים אל שלל מרחבים קיברנטיים, או להעלות סרטונים נחרצים מתוך מושב הנהג. היא מחייבת אותנו להתחיל ולהביט ישר, למי שמולנו, לדרוש, לבקש, לגעור, להוכיח, במבוכה ובבושה. להחליף את כל אלו, או לפחות הרבה מהם, בתנועה שכולנו התרגלנו אליה, של מבט מעלה, אל ישות גדולה וחזקה שתפתור בשבילנו דברים. אל השופט שיכה בפטיש, הניידת שתגיע, אל הפקח העירוני שיאמר למישהו להפסיק להתנהג כך וכך או לנציג מאיזה משרד שיבוא ויטפל בדברים, ויגיד נו נו נו.

התהליך של לקיחת האחריות הזו, כך גורס בן פזי, דומה למעשה להליך של התבגרות. הרי כילדים קטנים אנו רגילים להאשים את ההורים, את הגננת, את כל מי שלכאורה מעלינו בהיררכיה ומהווה "אחראי" לתפיסתנו. הרי אנו כילדים לא "אחראים". אך כאשר אנו מתבגרים, אנו מבינים שיש מקום לאחריות, גם עצמית וגם הדדית. וזו שאלה לא קלה, כלל וכלל, האם אנו, הישראלים, מסוגלים להתבגרות הזו, או שמא נותרה המדינה האמא והאבא, הגננת. האם אנו יודעים להתייצב זקוף, להוריד את המבט הנשוא למעלה, להשיר מבט זה אל זה, וגם אל המראה, ולהתבגר.

על פרויקטים שפחות:

הפרויקט של שליין אינו פועל בואקום, יש בצידו שלל פרויקטים חברתיים שנוצרו בשנים האחרונות. רבים מהם קמו מתוך תקוות אותנטיות ומלאות אמביציה באשר לתיקון החברה הישראלית ומדינת ישראל. אלא שחלקם, אני רוצה לטעון, חוטאים בדיוק היכן ששליין כה מצליח. קרי, במקום לגלות את האחריות הלוינסית ולשקם את הטפח של שיח ישיר, של תרבות "בחיכוך מלא", הם מחזקים הלכה למעשה את מה שמחליש ומסיג את סוג האחריות הזו.

אחד מאלו הוא מיזם "יאללה תקווה" שמוביל יזם ההייטק לשעבר רן הר-נבו. הסלוגן של התנועה הזו, כפי שמופיע בעמוד הפייסבוק שלה הוא "באנו להפוך את מכונת הרעל למכונה של תקווה". רעל, תקווה, אבל בשני המקרים "מכונה". ואכן "יאללה תקווה" היא מיזם שכמעט כולו פועל במרחב הדיגיטלי והאינטרנטי. סרטונים, פוסטים, סאונד-בייטס. שלל מסרים שלרוב נלווה אליהם טון כועס, מאשים, בטוח ונחרץ. אצל יאללה תקווה אין ממש מקום למבוכה, או מקום לשיח עם האחר. אם כבר עולים שם ראיונות או שיחות, אלו לרוב יהיו עם אנשים מהמחנה "הליברלי". בתוך כך חשוב לציין שהר נבו עצמו כותב לא פעם בביקורת כלפי הרשתות החברתיות. עיקר טענתו היא שהאלגוריתמים שאלו מיישמות מובילים להתגברות הפופוליזם וכן לקיטוב ולקיצוניות. היה ניתן לצפות, אם כן, שאדם אשר רואה ברשתות החברתיות כזו מדמנה, יאמץ דפוסי פעולה  הדומים לאלו של שליין. להתנתק מעט מהרשת, לשוחח, בכיכר העיר או במרחבים שונים, פנים אל פנים. ואם כבר להשתמש ברשת, אז לטובת קידום תכני שיח כמו אלו של שליין. אלא שהמכונה, נותרת מכונה. אם תרצו, מכונה שאינה מודעת למכוניותה.

פרויקט אחר הוא מיזם "עלינו", שמוביל יזם הייטק אחר (גם לשעבר), יונתן אדירי. על פניו, כאשר קוראים את הצהרות החזון של "עלינו" המילים נראות כתואמות לדרישת התבגרות בה דובר לעיל. "שותפות אמיתית", "אחריות לדור הבא", "מפסיקים לחפש אשם ומה לא עובד". אני זוכר שכאשר שמעתי את אדירי לראשונה הסתקרנתי וחשתי הזדהות מסוימת. משהו בשפה דיבר אלי, רוח הדברים. אך ככל שהעמקתי וביקשתי להכיר יותר את העשייה שני דברים שבו ועלו. הראשון, שקשור יותר בעניינו, הוא שהארגון לא ממש מאמין בשיח עם "ההמונים". עכשיו יאמר כי הדבר מוצהר וממש לא מוחבא. עלינו היא אינה תנועת המונים ואינה שואפת להתכנסות של איזו "עדת המונים" שתקבע יחדיו את דרכה ופעולותיה. האמת, ניתן להבין זאת, גם בראייתי אליטה היא אינה מילה גסה ולא כל פעולה במרחב החברתי או הפוליטי מחייבת גיוס המונים. אלא שאני מדבר על סנטימנט עמוק יותר, של אי נכונות לשיח רעיוני עם מה שאינו תואם את דפוס החשיבה והתוכניות הקונספטואליות של הארגון. את הדוגמה החדה ביותר לכך ראיתי כאשר הם החלו בניסיון לגייס אנשים לטובת הסברה והצטרפות למהלך שלה בנושא שינוי מערכת החינוך. די מהר התברר שהשיח הזה הוא חד כיווני ושאין ממש עניין שהמצטרפים, אף אלו שיש להם כברת דרך בחינוך ובניהול מערכות חינוך, ישמיעו דעות או הערות על התוכנית והרעיונות. עדות אחרת להעדר האחריות של "עלינו", לפחות במובן שאני עוסק בו כאן, היא העובדה שכלל הפעולות ומרבית החזון מופנים אך ורק אל הממסד ואל המבנה המדינתי. עלינו, עד כמה שאני מצליח להבין, אינה רואה צורך של ממש בפעולות במרחב התרבותי. אם תרצו, הישראלים לא צריכים להשתנות, אך מדינת ישראל חייבת.

בצד שני פרויקטים אלו ניתן לציין עוד פרויקט חשוב שלעניות דעתי פספס את "האופציה התרבותית". מדובר בתנועת הרבעון הרביעי. "הפספוס" נובע מכך שדווקא בתחילת דרכה הייתה התנועה מחויבת בשפתה ובפעולותיה אל המרחב התרבותי. היא הציעה אופציה שהייתה, למעשה, בדיוק ברוח שמדובר כאן בשבחה. שיח ישיר, במרחב משותף, סלון, מקום אינטימי ומארח, שבו אנשים שונים פשוט נפגשים, ומשוחחים, בנוכחות מלאה, באחריות. אלא שמשהו, שאיני יודע לומר מהו ומה יסודו, לא התיר לתנועה להמשיך ולהאמין כי מרחב זה יאפשר לייצר את השינויים להם היא מייחלת. בהתאם לכך, במהלך השנה האחרונה בחרה התנועה באופן הולך וגובר להפנות משאבים אל פעולות בממד הפורמלי-מדינתי ולהתעסק בעיקר בשינויים ממסדיים. שינוי זה הגיע לשיא לפני כמה חודשים, כאשר הוחלט בידי פעילי התנועה להקים מפלגה ולרוץ בבחירות.

פרויקטים שיותר (דומים)

בצד זאת, ראוי לציין פרויקטים נוספים אשר מקדמים את האחריות במובן המדובר כאן ויוצרים מרחבי מפגש תרבותיים. כך למשל ניתן לציין את "ברית הנגב וההר" אשר קמה מאז ה-7.10, שבמסגרתה מתקיימים מפגשים משותפים בין חברי הקיבוצים בארי וניר עוז לבין מתיישבים מגוש עציון. אלו, כך לפי אמנת הברית, "חברו זה לזה מתוך הבנה כי כולנו נושאים כאבים וצלקות שונים, ולא פעם חלוקים בינינו בניתוח המציאות ובפתרונות הראויים". עוד מוצהר כי אמונתם העיקרית היא "לסלול דרך שלישית של אמון, הקשבה הדדית ואחריות משותפת". אשוב ואומר, כי מה שמעניין פה אינם בהכרח התכנים והמילים. אף שהן חשובות ומלאות אמת בראייתי האישית, הן גם מילים שנשמעות בקרב הרבה ארגונים, חלקם אף צוינו לעיל. החשיבות לא טמונה בתוכן, אלא גם בדרך, האמצעי, המדיום של מפגש בין אנשים. כמו כן, למיטב הבחנתי פעולות אלו לא מאורגנות בצורה של עמותה רשומה ואין במסגרתן בקשה לשינוי פוליטי. במקום זאת, מבקשים השותפים לקדם שינוי במרחב החברתי-תרבותי. שינוי ביחסים בין שתי תנועות גדולות ומשפיעות בחברה הישראלית, ומעל לכל, שינוי ביחסים בין האנשים שמרכיבים תנועות אלו.

תופעה נוספת שצצה לאחרונה, אף שאינה "נקייה" כדוגמה היא "הפרלמנטים" שמקיים נפתלי בנט במסגרת קמפיין הבחירות שלו. אכן מדובר במופע שקשור בריצה לפוליטיקה, ובסופו של דבר, המצלמה נוכחת מאוד שם (אם כי בהקשר הזה, היא נוכחת גם אצל שליין ויש לכך דווקא חשיבות), ויש להניח כי מתבצעות פעולות עריכה שונות בתכנים. ובכל זאת, כדאי לשאול מתי ראינו לאחרונה ראש מפלגה, המצוי בקמפיין בחירות, וזונח את הדיבור על במות, או מול מצלמות. או בכלל מוותר על ארגון מרחב שיח כך שהוא המוקד והקהל רק מביט ומקשיב לדבריו. בנט מכניס אל תוך המרחב צורה אחרת, בה הוא פשוט יושב בין אנשים ומשוחח עמם. וזה מרענן, מה שאולי הכי מרענן זה כמה הדבר תובעני ודרשני דווקא כלפי מי שהם לכאורה "הקהל", ולא בהכרח מבנט עצמו. הם מדברים, הם חושבים, הם מבינים שיש יותר מורכבות בשיח, מאשר מה שהיה נכנס בציוץ או פוסט חד כיווני. ניתן לראות שהשיח שנוצר שם משמעותי וניכר שגם אנשים רבים מוצאים עניין רב בצפייה בסרטונים היוצאים ממפגשים אלו, בין היתר בגלל הסנטימנט הייחודי שנוצר שם.  

התחלתי עם השורה תחתונה וגם אסיים עמה. אני מקווה שבהגיעכם לכאן השתכנעתם כי הפרויקט של ליאור של שליין הוא אכן הפרויקט התרבותי החשוב ביותר בחברה הישראלית כיום. אלא שאולי גם בכך טמונה הבעיה, במילה הזו, פרויקט, שכל כך אהוב עלינו הישראלים. משהו ארעי, מלא מאמץ, שבא לפתור איזו בעיה זמנית, ביוזמה, באלתור, באמביציה מתפרצת. האם כך הוא יוותר, פרויקט, מופע, או שיתרגם לשינוי עמוק, לבנייתה של אותה תשתית, לאותם יסודות חברתיים שקודמים לפוליטיקה ולמדינה, שבמסגרתה נדע לדבר אחד עם השנייה. לא דיבור שתמיד יהיה נעים, אולי דווקא לא נעים. האם נדע לדרוש, או לבקש, להוכיח זו את זה, להעיר ולהאיר ולהושיט יד. נדע להשיב, לפרקים, את הקודקוד האחורי של ראש ממפגשו עם העורף, להרפות מאותו מבט עילי שנשוא אל הפקח והשופט, אל החוק, אל המדינה, ולהביט ישר, זה לפניו של זה, וגם אל פנינו.